יש אנשים שלא מקבלים דברים כמובנים מאליהם. איתן קימל, פרופסור אמריטוס בטכניון, הוא אדם כזה. הוא רחץ את ידיו בסבון וביקש להבין איך הקצף מסלק את הלכלוך. הסתכל בכוכבים ושאל את עצמו מהו הכוח שמושך אותם זה לזה, ואיזה תווך ביניהם יכול לאפשר זאת. עשרות מחקרים בהנדסה ביו־רפואית ובהנדסה חקלאית שיזם ושלקח בהם חלק בטכניון, בהרווארד ובאם־איי־טי לא סיפקו לו מענה ראוי. השאלות הלכו ונערמו, ומעט התשובות שמצא היו מהפכניות. העולם האקדמי אינו מטפח, בלשון המעטה, את מי שבועט ביסודותיו. נדרש הרבה אומץ כדי לעשות זאת, ואיתן העז. הוא אסף את הפחד, ליקט חלק מן השאלות, בחר תשובות אחדות שהגיע אליהן תוך כדי חוויות מטלטלות חיים, צרר הכול יחד  והניח בתוך הספר הזה.

   הספר מציג את החִיוׂן, שהוא צורה של אנרגיה בראשיתית, בועת גז קטנטנה העוברת הלוך ושוב בין מצב גזי ובין מצב צבירה לא מוכר של גזים דחוסים. תהליך זה הינו בעל חשיבות עצומה לקיום האנושות.

   הספר מאתגר את תפיסתו של איינשטיין ואת תורת היחסות הפרטית והכללית. הוא מציג התייחסות אחרת לאור ולפוטון, תוך זיהוי של חלקיקי יסוד חדשים: התוֹהוֹן והבּוֹהוֹן. האֶתֶר עובר החייאה בדמות החומר האפל שנמצא בכל מקום, לרבות בתוך האטום עצמו. למעשה, ייתכן שזו תחילת ההתפוגגות של תורת הקוונטים אל תוך עולם חדש, דטרמיניסטי עד כאב. בקיצור, יהיה שמח.

   לא, לא צריך לאשפז את המחבר, אף שהספר הזה נכתב בבולמוס, בתוך פחות משנה. זה סיפור על גילוי, על קריירה תזזיתית ועל ערעור חוזר ונשנה של חיי אדם אחד. זה סיפור על מסלול חיים מפותל ועל חוסן. סיפור של מסע.